|
|
— החובה לעזור לעניים ולתת להם סעד חמרי ומתנות , נזכרת במקרא תכופות . מדברים עליה נביאים ( ישי נח'ז'י ; יחי יח'ז'טז ) ובמיוחד עומדים עליה ספרי החכמה ( משי לא'כ ; איוב כב'ה ט יב יג'כט-, ; לא'טז כ ; והשווה תהי קיב'ט . ( ספרות החכמה משננת גם את המידה לחון אביונים , כלומר לסעוד אותם בהלוואה ( משי יד'כא'לא ; יט'יז ; כח'ח ; השווה תהי לז'כא , כו ; קיב'ה . ( הדאגה לאביונים ולרעבים אף מצוינת במקרא כאחת מתכונותיו של הי עצמו ( תהי קלב'טו ; קמו'ז ; ועוד , ( ובסי דברים הוא מכונה : אוהב גר לתת לו לחם ושמלה ( דבי י ' יח ' ( שהרי הגרים הם מן האביונים שבחברה ; וע"ע גר . בתקופת בית שני אנו מוצאים , שבימים של שמחה ומשתה נוהגים לתת מתנות לאביונים , נוסף על משלוח המנות איש לרעהו ( אסי ט , כב ; נחמי ח' י . ( חשיבות יתירה נודעה לחובה זו בכללה בתקופה שלא ר המקרא , ובלשון חז"ל נשתגר המושג צדקה במשמעות של מתן לעניים . במשמעות זו הוא כבר בא בספרים החיצונים ( בן םירא , ג'כח : 001 ז'יא [ י ;[ כט'טו ניב ;[ והשווה טוביה ד'ז י ; יב'ח ט ) וכך גם בסורית ,
To the book |
|
|