משיחה.

— נא ] משיחה של בני אדם בשמן או בתמרוקים לעידון הגוף' לרפואה וכדומה' וכן משיחה של בני אדם או עצמים לצורך פולחן או טקס , היתה נוהג רווח בתרבויות המזרח הקדמון' וישראל בכלל זה . לפעולות אלה משמשים במקרא כמה וכמה לשונות . השורש סוך עניינו מריחה או יציקה של שמן על גוף האדם לצרכי עידון' דרך כלל לאחר רחצה ( שמ"ב יב'כ ; רות ג'ג ; דה"ב כח'טו . ( בניגוד למשח אין סוך בא במקרא בשימוש של פולחן' והשווה שמיל'לא לב : שמן משחת קודש ... על כשר אדם לא ייסך ( שומרוני : יוסך . ( השורש משח משמש הרבה במקרא לגבי משיחה פולחנית של בני אדם ( מלך' כהן וכדומה ) ושל עצמים או מבנים ( מצבה' מזבח , משכן ;( אבל גם שלא לצורך טקס או פולחן' לעידון הגוף ( עמי ו , ו ' ( ולהחלקת המגן ( ועיין להלן . ( בארמית משמש השורש משח בין לפעולת המשיחה ובין לשמן גופו . בתה' כג'ה' בא לעניין משיחת הראש השורש דשן' שעיקר הוראתו קרובה לשורש שמן . בכמה כתובים בא הפועל יצק בזיקה למשיחה' דרך כלל — יצק על ראש ( שמי כט'ז ; ויי ח'יב ; שמ"א י ' א ; ועוד . ( צורה זו של משיחה' היינו יציקת השמן מתוך כלי על ראש האדם , ידועה מציורי קיר מצריים . בכמה כתוב...  To the book