|
|
יפו , יום ראשון של חול המועד פסח תש"ע היום אני פנויה מכל מלאכה או חובת אירוח , אפשר לומר שהבוקר אני בודדה למדי . השכם בבוקר , בדרכי מהים , מתפזם בפי שיר ואני מזמזמת אותו לעצמי : "וגופי התרגל אל , "עצמו ואז מתקנת ומדייקת : "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו" ואומרת לעצמי : השורות האלה הן מתוך "ימים לבנים" של לאה גולדברג . זה חודשים אחדים שזוהי השורה הממצה ביותר בעיני , הכי קולעת ומדויקת לתיאור חיי בשנותי הבוגרות . אני כבר מבוגרת בהרבה משהייתה לאה גולדברג במותה . בעקבות השיר נזכרתי בחובה נעימה שנטלתי על עצמי : הבטחתי לכתוב סוף דבר לספרי "אל לאה" שייצא לאור מחדש לכבוד יום הולדת המאה של המשוררת . אמנם התכוונתי להתפנות לשם כך בקיץ , אבל מה רע באביב , היום יש לי זמן . אתחיל , מדוע לא ? אפתח בשיר שזמזמתי הבוקר . לאה גולדברג תמיד ידעה לומר לי דבר מה מדויק מאוד . חיפוש קל מעלה שכבר בקיץ שנת 1932 פרסמה המשוררת את השיר הזה בגיליון ו' של העיתון הנשכח . "פתח" כל כך הרבה בגרות יש בשיר הזה , ובשלות אישיותה של הדוברת המתבוננת בעצמה , לומדת , מסתגלת ומוותרת . והיא כולה בת 21 בלבד י שלוות בדידות...
To the book |
|
|