הקדמה

מקום של כבוד יש לדיאלוג במורשת החינוך . ההקשר המוכר ביותר הוא הפילוסופיה של אפלטון , כבר בימי אתונה הקלאסית , אשר כתובה בצורה דיאלוגית וגם מתארת ומתעדת את הדיאלוג כאמצעי החינוך וההוראה המרכזי של סוקרטס . ההקשר המובהק השני מביא אותנו אל לב המאה ה , 20 והוא כולל את הפילוסופיה הקיומית של מרטין בובר ואת הפדגוגיה הביקורתית של פאולו פריירה . בחמישים השנים האחרונות נוספו לשיח החינוכי הקשרים נוספים שבהם מוקנה לדיאלוג מקום מרכזי . אלה כוללים את הפסיכולוגיה ההומניסטית של קרל רוג'רס , הפדגוגיה של דאגה ואיכפתיות של נל נודינגס , ההרמנויטיקה של "מיזוג אופקים" של הנס גיאורג גאדאמר , וכן הפרקטיקות השונות של החינוך הדמוקרטי והחינוך הסביבתי . המרכזיות שקונה לו הדיאלוג בשיח החינוכי העכשווי , מן הצד האחד , והתסכול ההולך וגדל מהשתלטות התפיסה הכלכלית של סטנדרטיזציה , הישגיות ותפוקות , מן הצד האחר - הם שהניעו אותי לפתוח במסע חקר בדבר מהותו , מאפייניו וצורותיו של הדיאלוג בעשייה החינוכית . מסע זה לא היה עבורי "נפילה" למחוזות ניכר , אלא בבחינת חזרה מחדש לנופים מוכרים . זה שנים שאני עוסק בתיאוריה וכפרקטיקה של ה...  To the book