שפינתה , כפי שכבר ראינו , הכיר בקיום רגשות ( הפעלות או הפמליות ) של בעלי חיים , אבל חשב אותם לשונים מאלה של האדם ; הוא לא שלל קיומו של קונאטוס אצלם , דהיינו השאיפה ( קלצקין תרגם ( 'דרישה' להתאוות למה שיבטיח את התמדת קיומם . הוא הגדיר , כידוע , את הטוב בתור 'מה שאנו שואפים אליו , רוצים בו , חומדים אותו , מתאווים לו' ( תורת המתת , חלק , 'ג משפט , 'ט הערה ; שפינתה , , 1967 קנג . ( זה תופס , ללא ספק , גם לגבי בעלי חיים , אף על פי שהניסוח 'אנו חושבים איזה דבר 'לטוב' אינו מתאים , כמובן , לבעלי חיים . בהמשך כתב שפינוזה מפורשות : מכאן שהפעלותיהם של בעלי חיים , הקרויים : חסרי דעת ( לאחר שעמדנו על מקורה של הנפש , הרי אין שום ספק , שהחיות בנות הרגשה הן , ( נבדלות מהפעלותיהם של בני אדם , כפי ההבדל שבין טבעם הם ובין טבעו של האדם . ודאי שהסוס נתבע לזווגו המיני כמו האדם , אלא שהסוס נתבע לה מתוך תאוה סוסית , והאדם מתוך תאוה אנושית . והוא הדין בתאוותיהם ויצריהם של רמשים , דגים ועופות ; לא הרי אלו כהרי אלו ( תלית המדות , חלק ג , ' משפט נ ' ז , הערה . שם , רא . ( יש הקבלה בין תשוקות של בעלי חיים לאלה של...
To the book