געגועים העיירה בה נולדנו הוכחדה , לא נשאר ממנה זכר על פני האדמה , בזיכרוננו היא לנצח תשאר , למרות שאליה לא נשוב יותר . כמו לאם יהודיה מוכרים כל חלקי גוף ילדיה , כך הכרנו עיירתנו על בתיה ושביליה , השרות הירוקים , היערות , הפרחים למיניהם , הנהרות והמעינות . השוק , החנויות הקטנות , בשר , דגים , פירות וירקות . בבתים לא היו מים זורמים , ובמרחק לא קטן היו השירותים , בבית המרחץ , פעם בשבוע , ביקרנו , אבל על הניקיון שמרנו . זוכרים את "החדר , " , "המלמד" "הישיבה" והרבנים , " בעלי קריאה בעלי" , " תפילה , " "המשוררים " והחזנים , " בתי המדרש" ובית כנסת שהתנוסס לתפארת , כולם נתמלאו בימי חג ועצרת . בל נשכח "בעלי : "המלאכות סנדלרים , חייטים , כובענים , בורסקאים , ספרים , פחחים , נפחים , נגרים , אורגים ואופים . העליתי על הכתב למזכרת , היתה פעם עיירה ובה קהילה לתפארת . צבי אפשטיין , בית אבות משען , רוולון צבי אפשטיין מתגעגע לעיירה שבה נולד , הוא מתאר קהילה שוקקת , אך בעיקר שוויונית ואינטי מית . לעומת החיים בחברה הרחבה , בה האדם נשפט באופן אובייקטיבי ומצווה לציית באופן אנונימי לסמכות ולחוק , החיים הקהי...
To the book