|
|
יוסף דן בספרו מגיע למסקנה הגורפת שכל מה שנכתב בספרות המוסר והפרשנות בתקופת הגאונים ובימי הביניים מקורו בדרשה שנאמרה בציבור בעל-פה , אף על פי שאין בידינו אף לא דרשה כתובה אחת כפי שנאמרה בציבור . כמו כן הוא גם מחלק את הדרשנים לסוגים : . 1 דרשנים שדרשותיהם סבבו סביב הרעיון הפילוסופי וכתיבתם גם היא כזו . . 2 דרשנים שעיקר כוחם הוא בחידושים פרשניים של פסוקים וקישורים . אלה , לאחר שנים רבות של דרשות בפני הציבור צברו אוסף גדול של דרשות פרשניות שהפכו מעין פירוש על המקרא . בהעלותם את פירושיהם על הכתב התנתקו מן הפורמט הדרשני וכתוצאה מכך נתקבל ספר פרשני ולא אוסף של דרשות . אנו יכולים להניח במידה רבה של ודאות כי עיקרי הדברים שנאמרו בדרשה הורחבו ופותחו בהעברתם לכתב . אפשר גם להניח כי חלק מן הדרשנים נשאר נאמן למקור הדרשה בעלפה אם לא בפרטי הדברים אזי באופן כללי לפחות . אחרים כתבו דרשות שונות לגמרי ממה שדרשו בעל-פה . רוב הדרשות שנשארו בכתובים נעות בין שני הקצוות הללו , דהיינו הן משמרות את הרעיונות המרכזיים של הדרשה בעל-פה אבל קיבלו צורה ומבנה שונים ממה שנאמר בפועל . כנראה שבעיקר השמיטו את האלמנט הרטורי...
To the book |
|
|