|
|
בקרב חכמים רווחה דעה , כי משה – ולא אחר – היה האיש אשר כתב את ספר איוב ( בבלי , בבא בתרא יד ע " ב . ( הספר איוב בולט בזרותו היחסית אל שאר הספרים שנכללו במקרא . הרי אין הוא עוסק בעניין קונקרטי שסמוך במישרין על הקורות בישראל , והוא אף לא מחובר אל אדמתו במקום כלשהו . אולם הוא בכל זאת נמצא ראוי על ידי אנשי כנסת הגדולה להיכלל בקובץ אשר קודש לדורות . אין זאת שראו בספר איוב חיבור חשוב ביותר להשלמת התמונה של האידאה של היהדות , כפי שביקשו להציג לפני האדם החושב ותוהה על זהותו ועולמו . קרוב לוודאי שאנשי כנסת הגדולה גם ראו בתוכנו הרוחני מעין משלים , בבחינת משיב , תשובות עיוניות על שאלות , אשר חמשת חומשי התורה של משה נמנעו מלהבליט אותן , לא עת קריאה רגילה ואף עת קריאה חוקרת . תורת משה עוסקת ברובה בניסוח המצוות , העולות מעשרת הדיברות , ובהדרכה המעשית והישירה של האדם , אם ביום חול ואם בשבת . ספר איוב , בהשוואה לחמשת חומשי תורה , הוא מעין אתנחתא וגם מעין סיכום , חיבור של הגות . הוא דן בשאלת האדם ובו בלבד , האדם כיחידה קיומית , מול העולם ומלואו . בלשון אשר בפינו – זו שלאחר המפגש של ישראל עם תרבות יוון ...
To the book |
|
|