אחת הבעיות המתמידות בקרב קהילת האדם מאז ומעולם היא תרגומה של אידאה אל שפת המעשה . משה עמד על הקושי הזה . הוא סבר כי האידאה של האנוש אכן מופשטת מעצם טבעה , ובתור שכזו יכול להיות לה קיום , משמע הגשמה – הוצאתה מן הכוח אל הפועל – על ידי מצוות המנוסחות בצורה מעשית , מוגדרות בבהירות ומובנות היטב לכל אדם . במעמד הר סיני לא הרבה משה את מניינן . הוא העמיד את מספר הדיברות , שהביא לפני הנוכחים למרגלות ההר להתחייבות החגיגית והחד פעמית , על עשרה בלבד . משה ראה בהם את התמצית , את לוז הגרעין , את הלבה , או מוטב את הבסיס המוצק , אשר ממנו האדם יכול כבר להגיע – בכוח ההיגיון שבו ניחן , יכולתו להקיש , להסיק ואף ליצור – אל תבנית חיים אשר מבטיחה קיום אופטימלי עלי אדמות גם לו וגם לאחרים , תוך כבוד הדדי ומשפט צדק לרווחת כולם . למשה היה ברור שהחיים הממשיים מזמנים לאדם מדי יום ביומו שאלות רבות ומגוונות , שאין עשרת דיברותיו משיבים עליהן במישרין תשובות נקודתיות . למקרים אלה ודומיהם , הציע משה להיעזר במעשי האבות , בפרי ניסיון החיים ובצירופי המצבים השונים והמגוונים עד בלי די שנצברו במשך השנים . דיברה תורת משה בלשון...
To the book