פרק עשרים־ושניים הנס לייפלט מוצא להורג

בשלהי פברואר 1944 הסתיימו החקירות במינכן ושבעת האסירים הועברו לבית הסוהר שטדלהיים . הנס נכלא באגף הנידונים למוות קודם למועד משפטו . ימי הבדידות הארוכים לא העיקו עליו . הציפייה למוות שינתה את הנס . האימפולסיביות שלו שככה ואת מקומה תפסה הרפיה שלצדה מעין שחרור פנימי מן המתח , שליווהו תדיר . בשלב וה הופיע לפניו דר' אלט , הכומר הפרוטסטנטי , איש נעים שיחה שהיה מסור לתפקידו כמלווה הנידונים . הוא ניהל עם הנס שיחות וויכוחים והביא לתאו כתבים פילוסופיים נוצריים . בהשפעתו של דר' אלט חלה בהנס מטמורפוזה , שדמתה לזו שהתנסה בה אלכסנדר שמורל , הוא הפך לאדם מאמין ומצא נחמה באמונה . הבדידות הציקה למרי לואיזה . הוריה נידו אותה ולא שיגרו מכתבים או חבילות . היא שקעה באפתיה גמורה , שהתחלפה מדי פעם בקיצוניות שנייה , בתאווה לחיים . ברכת "גרוס גוט" הקולנית של דר' אלט , היתה הדבר היחיד שפלש לחייה החדגוניים . הוא סיפר מעט על המצב בחזיתות — הידיעות היו מעודדות — והביא לה פריסת שלום מהנס , שהיה יקר ללבה בעבר ונותר כך גם בהווה . מדי פעם שלף הכומר מתוך ספר התפילה דף עם אחד השירים , שהנס הקדיש לה בכתב ידו היפה והעגלג...  To the book