פרק ראשון התראה אחרונה

צלצול הטלפון שיסע את דממת הבוקר . פרופסור ריכרד וילשטטר ישב ליד שולחן הכתיבה . כל מעייניו היו נתונים לפענוח סדרת מספרים ארוכה , הנתונים האחרונים שדר' מרגרט רוךולד הכתיבה לו אמש . מי מסוגל לטלפן אליו כעת ? רודוולד נהגה להתקשר בשעות הערב , עם גמר עבודתה , אך מעולם לא עשתה זאת בשעות הבוקר . מזה חודשים רבים או ליתר דיוק , שנים , מ 1933 ואילך , רק קומץ מכרים הפרו את שלוותו בעודו נתון בבדידות מזהרת בביתו הנאה , באחד הרחובות הסמוכים לגדת נהר האיזר שבמינכן . היחידים שהיו עשויים להפתיעו בכל שעה משעות היממה היו ידידיו , פריץ האבר ופרדיננד זאוארברוך . אולם האבר כבר הלך לעולמו , זאוארברוך עקר לברלין לניהול בית החולים שריטה וקזימיר פייאנס היגר לארצות הברית . הוא הרים את השפופרת בהתרגשות עצורה וליטף קלות את זקנו המלבין . מעברו השני של הקו נשמע קולו המוכר של פרופסור היינריך וילאנד . ניצוץ של שמחה הבזיק בעיניו הכחולות והבהירות וחיוך עלה על פניו המוארכות . " רציתי לדעת אם אוכל לבקר אותך היום לפנות ערב , בסביבות חמש " , שאל בן שיחו . "בוודאי , בשמחה רבה " , השיב , וילשטטר , מופתע מן ההצעה הבלתי צפויה ...  To the book