שער השכחה

יודעים אנו כי מה שיש לו התחלה , יש לו בהכרח סוף , חוץ מן האושר שמועיד האל יתנשא ויתרומם לידידיו בגן עדן , והייסורים שהוא מועיד לאויביו בגיהינום . אך המקרים שבעולם הזה יש להם קץ ותכלה , והם חולפים ונגוזים , סופה של כל אהבה הוא אחד מן השניים : או שיכרית אותה המוות , או שתבוא עליה שכחה . יש שאנו מבחינים שהנפש נתונה לשלטונם של כוחות אלה ואחרים הפועלים עמה על הגוף . כשם שאנו מוצאים נפש הדוחה את ההנאות והתענוגות — אם לשם עבודת הבורא יתעלה ואם לשם ראווה בעולם הזה וזכייה במוניטין של פרישות — כן אנו מוצאים נפש שמוותרת על שאיפתה להתאחד עם הדומה לה , אם בשל גאווה שמושרשת בה וסולדת מפני בגידה , ואם משום ששמור בה זכר אהבה שהושבה ריקם . במצב זה השכחה היא הדבר הנכון לעשותו . כל שכחה אחרת שסיבתה אינה אחת מן השתיים , אינה ראויה אלא לגנאי . השכחה הבאה בגלל עזיבה מתמשכת , כמוה בייאוש החודר אל הנפש , השם לאל את תקוותה , הנוטל מחיותה והמךפה את תשוקתה . חיברתי קסידה בגנות השכחה , ובה : בשאתה את עינה מת כל חי ממבטה , ובדברה נדמות לך האבנים לתמרים בשלים דומה תשוקתי לאורח הפוקד את נשמתי - בשרי לו מאכל ודמי לו ...  To the book