היחס העצמי של האדם אל גופו

גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן . שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם . אמרו לו תלמידיו : ר' להיכן אתה הולך ? אמר להם : לעשות מצוה . אמרו לו : וכי מה מצוה זו ? אמר להן : לרחוץ בבית המרחץ . אמרו לו : וכי זו מצוה היא ? אמר להם : הן ! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות , מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות , ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות , אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם א-לוהים עשה את האדם על אחת כמה וכמה " ... ( ויקרא רבה לד , ג . ( קשה לדעת אם מדובר כאן ביסוד הלכתי או שמדובר בהתייחסות עצמית עמוקה של הלל אל היותו צלם א-לוהים . אין אנו עוסקים בהיבט התיאולוגי של מדרש מופלא זה ובראיית האדם כאייקון , כי אם בעולמו הפנימי של הלל . הפסוק המופיע בתחילת הסיפור – שמטבע הדברים לא נאמר על ידי הלל עצמו אך מבטא את תמצית הסיפור בעיני הדרשן – לימד כי אין מדובר בתיאולוגיה כי אם בתודעה כלפי הגוף עצמו . הלל התייחס אל גופו כאל מי שנושא את דמותו של הא-לוהים , ומכוחה של התייחסות זו ראה בהליכה לבית המרחץ מצווה . הרמח " ל הרחיב בספר מסילת ישרים...  To the book