דם.

—שם זה משותף לכל השפות השמיות , ואין מוצאו האטימולוגי ברור . לפי תפיסתם של רוב העמים השמיים ( בני ישראל , האשורים , הבבלים , הערביים ) וכן של הרבה עמים בני גזעים אחרים הדם הוא הנפש ( עי' דב' יב'יג , ( כלומר מקור החיים- השמות דמ או אדמ ו בלט = ) חיים ) הם נרדפים . על השקפה זו נתבסםו אגדות בבליות מרובות' ה מספרות על יצירת האדם מדם אלים , כגון האגדה על האל מרדך שכרת את ראש אוב קנג ומדמו הניתז יצר את האדם . בטכסים הדתיים של האשורים והבבלים היתה שפיכת הדם סמל המיתה . בטכס ההתחדשות באשור ובבל היו מגורדים את עורו של המאמין בסכין עד שפוך דם' כאילו לשכך את חמת האלים במותו . ולאחר מכן נתחדש כוחו של המאמין והוא שב לחיים חדשים ( השווה לבאן את המסופר על כהני הבעל' מל"א יח'כא ! על אנשי שכם , יר' מא'ה ; ואת הלאו של לא תתגודדו שבדב' יד'א . ( העמים השמיים לא הבדילו בין מיתה שיש עמה שפיכת דם ובין שאר צורות המיתה הבאות בלי שפיכת דם , כגון סקילה , שרפה , חנק או הרעלה , שרווחת היתה בייחוד בקרב בני אתונה ( מיתת סוקרטס , למשל , ( שחששו לשפוד דם ממש . אף ייחמו העמים השמיים לדם סגולות מאגיות . קול הדם שנשפך צ...  To the book