גלות בבל.

— [ א ] מרידותיה החוזרות ונשנות של יהודה בבבל בימיו של נבוכדראצר השני הביאו לחרבן הממלכה וליציאת בני יהודה לגולה . השיטה של הגליית המונים מתושבי הארצות הכבושות שנהג נבוכדראצר על פי דרכם של מלכי אשור בשעתם , דיכאה את שאיפותיה של יהודה לעצמאות לאומית , וסוף שנהפכו רוב ערי יהודה , וירושלים בכלל זה , לתלי חרבות . ראשיתה של גלות בבל היתד . אולי בימיו של יהויקים 598—609 ) לפסה"נ , ( כמרומז במקרא ( דנ' א , א ו דה"ב להו ז ) ואצל יוסף בן מתתיהו ( נגד אפיון א , יט . ( אך היקפה של גלות זו היה כנראה מצומצם ביותר . באביב שנת 598 הגלה נבוכדראצר בבלה את יהויכין מלך יהודה , לאחר שהסגיר את עצמו לידי חילות הכשדים שצרו על ירושלים ( מל"ב כד'י ואילך . ( ואתו רבים מטובי העם . גולים אלה היו בעיקר מאנשי המעלה' בית המלוכה והשרים ( מל"ב כד , יד , טו ; יר' כד , א ; כט , ב , ( חורי יהודה וירושלים ( יר' כז , כ , ( בעלי האחוזות החייבים בשירות צבאי ( אנשי החיל ; מל"ב כד'טו , ( וכן כהנים ונביאים ( יר' כט'א ) ובעלי מלאכה ( החרש והמסגר , שם ; יר' כד , ב ; כט , ב . ( ללא ספק הוגלו אז רבים מתושבי ערי השדה שנפלו בידי הכשד...  To the book