גזל, גזל, גזלה.

—השורש גזל , בפועל ובשם , מורה במקרא על מעשה הלוקח מרכוש חברו בכוח הזרוע . שימושו המקורי של השורש ניכר בבירור בתיאור נצחונו של בניהו בן יהוידע על המצרי ( שמ"ב כג'כא : ( ויגזול את החנית מיד המצרי . וכיוצא בזה נאמר במעשה פילגש בגבעה שזקני העדה יעצו לבני בנימין : וחטפתם לכם איש אשתו ( שופ' כא , כא , ( ובני בנימין עשו כן , וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו ( שם , פם'כג . ( בשופ'ט'כה , מורה הפועל גזל על שוד דרכים : וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך . בשאר מקראות , והם הרוב , מורה פועל זה על מעשה רשע של העשיר העושק את העני ביתרון כוחו הכלכלי . כך נאמר בתה' לה , \ כי ה' מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו t וביח' יח , יב , קורא הנביא תגר על הרשע אשר : עני ואביון הונה גזלות גזל חבול לא ישיב . גם עיוות דין העני נחשב לגזל , כפי שמסתבר מן התקבולת שבמש' כב'כב : אל תגזול דל כי דל הוא , ואל תדכא עני בשער . והשווה יש' י ' ב : להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי , להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבוזו . בכמה כתובים המושג גזל משמש כנרדף לעשק . כך כתוב ביר' כ...  To the book