ארמית.

—אחת מן הלשונות השמיות ( ע"ע . ( בלשון זו נכתבו חלקים אחדים מספרי המקרא . ואלה הם : פסוק אחד בס' ירמיה ( י , יא ) ופרשיות אחדות בספרי דניאל ועזרא ( דנ' ב , דב — ז , כח , עז' ד , ח—ו , יח ; ז , יב כו ;( ועוד הובאו שתי מלים ארמיות בבר' לא'מז . [ א ] השם והתחומים הגיאוגרפיים . הלשון נקראת ארמית על שום שמעיקרה היתד . לשונם של שבטי ארם ( ע"ע ארם , ארמי , ארמי . ( במשך הזמן נעשתה הארמית בניביה השונים ללשון מדוברת במיםופוטמיה , בסוריה , וגם בארץ ישראל , ובתורת לשון שבכתב היו לה מהלכים גם מחוץ לתחומים אלו . המלה "ארמית" באה פעמים אחדות במקרא ככינוי ללשון זו ( מל"ב יח'כו , יש' לו'יא ,. דנ' ב , ד ; עז' ד , ז . ( עד לפני זמן מה נהוג היה בלשונות האירופיות לכנות לשון זו בשם "כשדית" ( כך כבר בפירושו של היירונימוס על דנ' CT על סמך תפיסה מקובלת בדני ב , ד , כאילו דיברו הכשרים הנזכרים שם בלשון ארמית . [ ב ] ההסתעפות . הלשון הארמית היא אחת הלשונות השמיות הצפוניות . על מקומה בתוך סוג הלשונות השמיות ועל מידת קרבתה ליתר הלשונות של סוג זה ע"ע לשונות שמיות . היא כוללת כמה ניבים , השונים זה מזה מפני הבדלי מ...  To the book