אמנון, אמינון.

— א ) איש משבט יהודה , בן שימון ( דה"א ד , כ ;( יחסו אינו ברור ( ע"ע שימון — . ( ב ) בנו בכורו של דויד , שנולד לו בחברון מאחינועם היזרע אלית ( שמ"ב ג'ב . ( אמנון התאהב בתמר אחותו מצד האב , והכניס אותה בערמה לתוך ביתו ועינה אותה . אחר המעשה הפכה אהבתו לשנאה , וגירש את תמר מביתו ( שמ"ב יג'א יט . ( דויד התעצב מאוד על מעשה אמנון ( שם כא , ( אבל לא ענש אותו . מד . היתד . הסיבה לכך , לא נאמר בכתוב ( אולי נקפו לבו על מעשהו בבת שבע ולפיכך לא גער בבנו . ( בשבעים באה בסוף פסי כא תוספת מנמקת זו : ולא עיצב את רוח אמנון בגו כי אהבו כי בכורו הוא . אבשלום , אחיה של תמר גם מצד האם , חיכה במשך שנתיים לשעת הכושר להתנקם באמנון , וסוף שהזמין אותו עם שאר בני המלך לחגיגת הגוזזים , וציווה לנעריו להרוג אותו בשעת המשתה ( שמ"ב יג , כ , כב , כג כט . ( לרצח זד . מתכוונת נבואתו של נתן אל דויד , כי לא תסור חרב מביתו עד עולם , כעונש על מעשה בת שבע ( שמ"ב יב'י . ( דויד התאבל על אמנון "כל הימים" ( שמ"ב יג'לז , ( ואבשלום ברח אל תלמי מלך גשור , אבי אמו ( שמ"ב ג , ג , יג , לז . ( רק בעבור שלוש שנים ניחם המלך על אמנון כי...  To the book