אמן.

— מלה זו באה כמה פעמים במקרא כשם תואר , בהו ראת : נבון הוא , או : נכון יהיה , כלומר : הלוואי וכך יהיה , כן יהי רצון . היא נגזרת מן השורש אמן , המצוי גם בארמית , ערבית וחבשית , בהוראות דומות להוראתו בעברית . על הרוב בא אמן במקרא כלשון ענייה על דברי מי שהוא אחר , לשם אישור תכנו וקיומו , או להסכמה עליהם מצד העונה . לשם הדגשה וחיזוק נכפל הביטוי לפעמים : אמן אמן , או : אמן ואמן . הדברים שעונים עליהם או שמסכימים להם באמן יכולים שיהיו : א ) אלה או שבועה , למשל : ואמרה האשה אמן אמן ( במ' ה , כד ;( וענו כל העם ואמרו אמן ( דב' כז'טו !( ואמר כל העם אמן ( שם פס' טז כו ;( ועוד עי' יר' יא , ה ו נחמי ה , יג . — ב ) תפילות או הבעות איחול לעתיד , למשל ; ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה' אלהי אדוני המלך ( מל"א א'לו : ( ויאמר ירמיה אמן כן יעשה ה , ' יקם ה' את דבריך ( יר' כח , ו — . ( ג ) ברכה ותהילה לאלהים , בייחוד מזמורים מסוימים : ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם אמן ואמן ( תה' מא'יד ;( וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן ( שם עב'יט ;( ברוך הי לעולם אמן ואמן ( שם ...  To the book