אות.

— השם אות , בריבוי אותות ( במקרא על פי רוב בלשון זכר , ( ובארמית המקראית אתא , את ; א , שהובן בהוראת סימן ( בשבעים : , ( mj / ueiov בא בכתובים בשימושים אלו : א ) מעשה הנעשה על ידי האלהים או על ידי הנביא שליחו , והניתן כעדות לאמיתות הדברים ולאפיים האלהי . אות כזה הוא לפי טיבו ומהותו דבר פלא , או דבר נבואה לעתיד הקרוב , שרק דעת עליונה יכולה להודיע מראש על בואו , ובבואו עדות בו , כי אל כל יכול דיבר את הדברים או שלח את שליחו . ואות זה בא ללמד לא רק על הדבר האחרון אלא על כל יתר דבריו' הבטחותיו ופקודותיו . בשימוש זה באים במקרא גם הצירופים הזוגיים אות ומופת , אותות ומופתים , אותות ונפ לאות , ובארמית המקראית אתין ותמהין , אתיא ותמהיא , וכן אף מופת בלבד ללא כל הבדל ענייני . אות כזה יכול ארס לשאול מאת , האלהים או מאת שליחו ( שופ' ו'יז : ועשית לי אות , י מל"ב כ , ח : מה אות כי ירפא ה' לי ; יש' ז , יא : שאל לך אות מעם ה , ( ' ויש שהנביא והאלהים מקדימים את דבר ד , שאלה בנתינת אותות ומופתים , אף במשפטים כגון : וזה לך האות ( שמ' ג , יב ! שמ"א ב , לד ; מל"ב יט'כט ! יש' לז'ל , ועוד ) או וזאת לכם האות ...  To the book