אוצר, אצר (בריבוי אוצרות).

—שם זה בא במקרא בהוראות אלו : א ) כל רכוש השמור לעת הצורך ; ב ) מקום או בניין ששמור בו רכוש זה . בהוראה שנייה זו בא גם הצירוף בית אוצר ( עי' לקמן , ( ובזכ' יא , יג פעמיים : היוצר . לפי עניינו קרוב השם להוראת הפועל נצר במשמעות שמר , שממנו בא אף באכדית בית נצרת בהוראה זו . רק באכדית , ולא בעברית או בארמית ( שבמקום נצר בא בה נטר ) בא חילוף הגאים כזה , של מ-ו , שיוכל לבאר למשל מבטא בבלי כגון נצך ( ל ( 1 במקום מצך ( ו ( 1 ( מן נצר . ( ועל כן יש להניח , כי השם העברי אוצר ( ות ) וכן בערבית דרומית וצר , שאולים מבבל . מעין המלים המשמשות בהוראה קרובה במקרא : בית נכות ומסכנות , השאולות גם הן מבבל או מאשור . שימוש הפועל אצר בבניין קל ובבניינים נגזרים ( יש' כג , יה ; לט , ו = מל"ב כ , יז ; עמ' ג , י : נחמ' יג'יג , ( שאינו מצוי בלשון שמית אחרת במשמעות דומה לזו , אינו אולי אלא נגזר מן השם אוצר . במקרא מדובר על פי רוב על אוצרות מלכים ובתי מקדש ( עי' לקמן . ( בייחוד שכיח הוא בספר משלי , שפתגמי המוסר שלו מכוונים כנראה לפי כל מתכונת הספר לחינוך מלכים , ומדובר בו גם על עשרו ורכושו של האדם בכלל כעל אוצר או...  To the book