אונאה.

— במקרא משמש הפועל הונה לרוב בהוראה כללית של עושק וניצול , ובפרט כלפי החלשים , כגון העני , הגר , היתום , והאלמנה י וגר לא תונה ולא תלחצנו ( שמי כב , כ ;( וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו ( ויק' יט , לג ;( וכן על עבד שברח מעם אדוניו : לא תוננו ( דב' כג'יח ;( ובכלל על עושק עני ואביון ( יח' יח , ז , יב , טז , י כב , כט , ( ויתום ואלמנה ( יר' כב , ג - , יח' כב , ז . ( בשימוש כמונח משפטי , עניינו תרמית במשא ומתן , ובייחוד הפקעת השער . על ההוראה המיוחדת הזאת , הנהוגה בלשון חז"ל , מעידה סמיכות הפרשיות בין איסור אונאה ואיסור נשף ותרבית בשלושה מקומות בתורה ( שמ' כב'כ כד ו ויק' כה , יד , לז ; דב' כג'יז כ , ( וכן הצירוף עם איסור העוול במידה ובמשקל ( ויק' יט'לג לו , יח' מה'ח י . ( לא מן הנמנע הוא , שהאונאה עניינה כבר כאן עברה במשא ומתן : הפקעת שערים , כמו בלשון החכמים . בהוראה מצומצמת זו מפורשת האזהרה בתוך פרשת היובל ויק' כה'יד יז : וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו . במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך , במספר שני תבואות ימכר לך . לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים ...  To the book