פתח דבר

אחת ההנאות המעטות בכתיבת מחקר ארוך — בייחוד על נפתוליה של הנאורות ומוראותיה של המודרניות כמו שבאו לידי ביטוי במאה העשרים — היא האפשרות והזכות להודות לבני אדם . תשוקת האינטלקטואלים בתקופה המודרנית מכוונת לחזון אנושי ותבוני ראוי של הנאורות , לתיקון עולם , אבל גם למלחמה בו , לחורבן העולם . יהושע אריאלי הוא דוגמה ראויה להיסטוריון ולאינטלקטואל שיודע שהמודרניות עשויה להיות נאורה , אך באותה העת היא עלולה להיות חשוכה ולפנות נגד ערכיה . שלא כאיש הרוח המסורתי , שביקש לגלם את הינשוף של מערווה — אלת החוכמה שהופיעה רק בחשכה , עם תום המהלך ההיסטורי — הביוגרפיה האישית והציבורית של אריאלי הציבה אותו בלב הסערה ואף הקדימה אותה . הוא נציג מובהק של ההיסטוריונים שהנאורות היא להם לא רק ציון של עידן או אסכולה , אלא דרך חיים , אידאה חינוכית והשקפת עולם . בהגיע אריאלי לגבורות ב , 1996 כתב אלי ישעיה ברלין : " לא תמיד ההיסטוריונים הם אנשים בעלי יושרה מוחלטת , למדנות עצומה , אופי אצילי והבנה מעמיקה של בני האדם , בפרט כשהם מצויים תחת לחץ . יהושע ניחן בכל האיכויות הללו , ובנוסף על כך — ברוחב הלב . אני מאושר עמוקות...  To the book