מן המפורסמות היא שיוצרי הספרות התלמודית לא עסקו בכתיבת היסטוריה . משמע , הספרות התלמודית אינה ספרות היסטוריוגרפית , ויחד עם זה מצאו חכמים טעם וצורך לכלול בה תיאורים רצופים וארוכים למדי , שנועדו לספר על מלחמת החורבן מהזווית הרצויה להם . בעיקרם , אין אלו תיאורי עובדות ומעשים שהיו , אף שלא מן הנמנע שקטעים מסוימים אכן מבוססים על עובדות היסטוריות . ברם , בעיקרם אלו תיאורים של אירועי החורבן כפי שהחכמים חפצו להציגם , לזכרם , לחנך באמצעותם ולהפיק מהם לקחים ומסקנות . ההוכחה הברורה ביותר לאופי הא היסטורי של ארבעת מסורות החורבן המפורטות והארוכות ביותר ( איכ " ר-בבלי-אדר " נ נו '' א-אדר " נ נו " ב ) היא ההתעלמות הכמעט מוחלטת מהמסורת pxnישראלית התנאית אמוראית שקדמה להן והיתה כבר מוכרת למעצבי המסורות הללו . יתר על כן , באף אחת מהן אין התייחסות , ולו קלה ושולית , לאירוע או לעניין כלשהו הקשור באחד משלבי המלחמה שקדמו להטלת המצור על ירושלים . כל המסורות ממוקדות אך ורק במה שהתרחש בירושלים עצמה . גם המלחמה בירושלים גופה " מסוקרת " רק מרגע הטלת המצור . על מה שקדם למצור לא מסופר דבר במסורות המפורטות , אם כי...
To the book