נתק בין החיים לבין הלשון

יוצרים רבים התלבטו בדבר הדרך האפשרית להתמודדות ספרותית עם חווית השואה . מהם האמצעים הספרותיים , שייאפשרו לסופר לתאר את שהלשון אינה יכולה לתאר . את בחירתו של עגנון ניתן לתאר כאסטרטגיה עקיפה . בחירתו בדפוס הידוע של "יוסף ואשת פוטיפר , " דפוס שכבר נקבע בתודעה הקולקטיבית של התרבות היהודית כמשל ליחסי יהדות נוכריות , קיבעה , מלכתחילה , את הסיפור בתוך סביבה לשונית המנותקת מן המציאות ההיסטורית הספציפית . הטראומה הנוראה של השואה , שעגנון התוודע אליה מרחוק ומתוך השמועה , נמסרת בסיפורו באמצעות טרנספורמציה אליגורית , שבהכרח היא גם מופשטת . לעניין זה מן הראוי להקדיש מחשבה נוספת . בנקודה זו נעצור את הדיון לרגע וננסה להיעזר באבחנות של בארת' מתוך ספרו הידוע מיתולוגיות . ( 1978 ) בארת' מתייחס בדיונו לשימוש הבעייתי של יוצרים בדפוסים שתובנתו מראש , מה שמכונה בספרו " הדיבור המיתי" ( שם , 109 . ( 159 ל"דיבור המיתי" יש , כפי שמתברר , אופי כפול . מצד אחד יש בכוחו להעצים את המציאות הרגילה ולהעלותה לדרגת נשגבותו . מצד אחר הוא טומן בחובו את הסכנה הכרוכה בהפשטה מוקצנת . במערכת הסמיולוגית ( היינו : מערכת הסמלים...  To the book