עושר של אפשרויות־קריאה לגיטימיות

על ידי צמצום המושג למערכת קשרים בין טקסטואליים רטוריים , כלומר מובחנים , עדיין לא נפתרו כל הבעיות הכרוכות ביחסי הדיאלוג בין הקורא ליצירה . אם האינונטאר התרבותי של הקורא אינו זהה ( וזהו בדרך כלל המצב ) לזה של היוצר , מי יקבע אלו יחסים אינטרטקסטואליים לגיטימיים ואלו אינם לגיטימיים ? מה יקבע את אופיים "הנכון" של יחסי דיאלוג מרגע שנוצרו יחסים כאלה ? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה . בארת , ' למשל , מדבר על תהליך הקריאה כמפגש עם "מיראז' של ציטטות" חמקניות , שאת מקורן אין הקורא יכול לזהות בבירור ( תחושת ה . ( "deja 111 " "אנחנו יודעים עתה , " אומר בארת , ' "שהטקסט אינו שורה של מילים שמפיקות רק משמעות "תיאולוגית" אחת ( ה"מסר" של המחבר האל , ( אלא מרחב רב ממדי שבתוכו פועלות בערבוביה , ולפעמים תוך התכתשות , כתיבות שונות , שאף אחת מהן אינה מקורית , זהו מארג של ציטטות , שמוצאן באין ספור מרכזים של תרבות . הטקסט , אם כן , אינו גוף אחד סגור של כתיבה , תוכן מסוים הכלוא בתוך הספר או בין כריכותיו , כי אם רשת של אותות שונים , סימני עקבות מטושטשים המרמזים לדברים אחרים , שמחוצה להם" . ( 146 , 1977 ) כבר ציינת...  To the book