המונו־זהות של האחר

ספרו של ז'אק דרידה , המונו לינגויזם של האחר , ראה אור בפאריס בספטמבר 996 נ , כשהוא גורר עמו מום , המתגלה כבר בכותרת המשנה הפנימית . "התותבת של המקור . " קוראיו של דרידה למדו להכירו כאיש " פצוע , " מי שפצעו לא יגליד לעולם ; עתה באה הפרוטזה . לא עניין של מה בכך הוא לפסוע בין שברים , תהומות וחורבות בעודך פצוע וגורר תותבת ( רגל פגומה כשל אדיפוס . (? אם נזקקו קוראיו של דרידה לאישור נוסף לזיקה האוטוביוגרפית העזה , ליחסי הבבואה בין קורותיו של האדם לבין הגותו , בא ספר זה ויצק את האנלוגיות באופן נחרץ : האלג'יראי צרפתי קרוע הזהות ונטול השורשים , לא כאן ולא שם , בתוך תרבות ומחוצה לה , בתוך יהדותו ומבלעדיה , מנסח את ניתוקו , התרבותי והאוטוביוגרפי , כאמת אוניברסלית של תרבות ושל לשון . בעוד מרבית ספריו של דרידה הרחיבו את מות אביו לכלל חוויה פוסט מטאפיזית של הסתלקות נצחית של אב שמימי ( אלוהים , לוגוס , ( מרחיב ספר זה את אלמותה של אמו , הגוססת בניס בתחילת שנות ה , 90 לכלל חוויה לשונית אוניברסלית של " אילמות" שפת האם . " בוגרי" וידויי מילה ( 1991 ) וחורא ( 1993 ) כבר פגשו במטאפוריזציה התיאולוגית והאונ...  To the book