|
|
במספר מקומרת בספרות חז"ל מוצאים אנו סיפורים על אנשים ששלחו יד בנפשם מחמת צער או יסורים . התאבדות מחמת צער יש לראות במעשה של הכובס ביום ההלוויה של רבי , על פי גרסת הסיפור בבבלי כתובות קג ע"ב : ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה : כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא . ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה , ההוא יומא לא אתא , כיון דשמע הכי , סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית , יצתה בת קול ואמרה : אף הוא מזומן לחיי העולם הבא . כאמור לעיל , בעוד שמנוסח הסיפור במקורות ארץ ישראליים עולה שהכובס שלח יד בנפשו כדי לכפר על חילול שבת , בנוסח הסיפור בבבלי לא נאמר שהלווייתו של רבי נערכה בערב שבת וממילא לא נזכר כלל עניין האיחור בשקיעת השמש . מגרסת הסיפור בבבלי עולה שהכובס קפץ מן הגג מחמת צער על פטירתו של רבי ועגמת נפש על שלא השתתף בהלווייתו , ובכך מזומן אף הוא לחיי העולם הבא , כשם שזכו הנוכחים בהלוויה . סיפור נוסף על התאבדות מחמת צער מובא בקהלת רבה פ"ב , טז : מעשה בגרגרן אחד שהיה עמל כל ימות השנה ששת ימי המעשה ובשבת לא היה לו מה יאכל . מה עשה פעם אחת נתעטף בכלי קורייס שלו ועלה לראש הגג ונפל ומת ...
To the book |
|
|