הראיות והאומדנות להגדרת מאבד עצמו לדעת

ר' משה סופר מבאר את דברי הברייתא במסכת שמחות בשו"ת חתם סופר יו"ד , סי' שבו . הוא מעלה בתחילה מספר שאלות על נוסח הברייתא : א . מדוע היה צורך להזכיר בברייתא "איזהו מאבד את עצמו בדעת , לא שעלה לראש האילן ונפל ומת ולא לראש הגג ונפל ומת , " וכי יעלה על דעתנו "שהעולה על האילן ונפל ומת יהיה בחזקת שאבד עצמו לדעת ? " ב . "מצאוהו חנוק ותלוי באילן , הרוג ומושלך על גבי סייף , הרי הוא בחוקת מאבד עצמו שלא לדעת , " כיצד היינו מעלים על דעתנו לומר על אדם שמצאוהו תלוי באילן שהוא בעצמו עשה דבר זה , הרי לא מצאנו שום עילה לומר כך ? ג . הלשון "הרי זה בחזקת שאבד עצמו שלא לדעת" אינה מובנת , ויותר נכון היה לומר שאינו בחזקת מאבד עצמו לדעת , או לכל הפחות היה מקום לומר הרי זה בחזקת שלא איבד עצמו לדעת . לדעתו , אריכות הדברים כברייתא מסורבלת ומיותרת והיא דומה לרוכל שמציג את כל מרכולתו , "ולא היה צריך [ התנא ] להשמיענו אלא איזהו מאבד עצמו לדעת זה האומר הריני עולה ... ואפיל עצמי ? " בעקבות שאלות אלו מבאר ר' משה סופר שבברייתא מובאים מספר דינים בסגנון של 'לא זו אף זו . ' בהלכה השנייה מדובר : במי שאנו רואין עולין באילן ...  To the book