במאמרו "אגדה והיסטוריה ו היסטוריונים קוראים באגדות עבריות מימי הביניים ' " נוקט עלי יסיף , חוקר הפולקלור , גישה פייסנית כלפי ההיסטוריונים . הוא מביע תקווה ל"שיתוף פעולה בין שני תחומי המחקר" ( עמ' , ( 192 מגלה את רצונו "להביא להעשרתן ההדדית באמצעות לימוד זו מזו" ( עמ' , ( 218 ועוד ביטויים כיוצא באלה . ואולם , קשה להבין ממאמרו מה לדעתו יכולים הפולקלוריסטים ללמוד מן ההיסטוריונים . המאמר בעיקרו מותח ביקורת על מחקריהם של שלושה היסטוריונים ( מרקוס , בונפיל וריינר , ( שהתבססו על מקורות 2 פולקלוריסטיים , ומוכיח את ציבור ההיסטוריונים בכללו . יסיף קובע , שחובבנותם במתודה של חקר הפולקלור מנעה מן ההיסטוריונים למצות את מקורותיהם כנדרש והובילה לפירושים היסטוריים לקויים . מסקנתו היא , שרק מי שקיבל הכשרה פולקלוריסטית מקצועית יכול לטפל באגדות . ובניסוחו של יסיף : "בבואו לטפל באגדות היסטוריות ... אין [ היסטוריון ] יכול לפטור עצמו לחלוטין , ו'פולקלוריסט במקצת' עליו 3 להיות בכל זאת . " לאור מגמתו של המאמר , דומה שהמילים 'לחלוטין' ו'במקצת' נוספו מפאת הנימוס , וטענתו הבסיסית היא שמוטב לו להיסטוריון שאיננו פ...
To the book