א. מהפכה פרשנית

מעקב אחר הדיון המקיף בסוגיית 'פשוטה של משנה' מלמד , בראש ובראשונה , על התפתחות דרמטית בתפיסה ההרמנויטית של החוקרים . בראשית המאה ה 19 שלטה העמדה שלפיה תפקיד הפרשן לחשוף את הכוונה המקורית של מחבר הטקסט המתפרש . מתוך תפיסה זו חשו רבים כי האמוראים כשלו במשימתם לבאר את המשנה . חכמים במאה ה 19 העלו טעמים שונים , לעתים מנוגדים , כהסבר לכישלון זה . כך , למשל , היו שקבלו על דרכי ההגהה הפזיזות של האמוראים בנוסח המשנה , בעוד שאחרים לעגו לדבקותם העיקשת בנוסח מעורער של המשנה שהגיע לידם . היו שטענו כי היומרה של האמוראים ליישב סתירות במשנה נבעה מחוסר מודעות לאופי האקלקטי של החיבור , ואילו אחרים זעמו על חכמי התלמוד שפגעו בהרמוניה של המשנה . אם בעיני אחדים הוליך הניסיון לפשר בין קבצי הלכות יריבים לחריגה מפשט המשנה , הרי שאחרים התרעמו על האמוראים שזנחו את המקבילות של המשנה , בתוספתא או במדרשי ההלכה , במסגרת המאמץ לרדת לסוף דעת המשנה . גם לפער התרבותי שחצץ בין עולמם של אמוראי בבל לבין התנאים בארץ ישראל נודע מקום חשוב בהסבר כישלון התלמוד לבאר את המשנה כפשוטה . 132 יש להדגיש כי אותם חוקרים עצמם עשויים ה...  To the book