פרק ב': הנחות יסוד לדיון במהותה של היהדות

א דיון חדש במהותה של היהדות מעורר שאלת צידוקו של דיון כזה ; המדובר לא רק בעצם ההזדקקות לו , אלא גם בצידוק כיווניו הצפויים , כלומר י האם כל התיחסות אל ייחוד מהותה , החתומה מאז ומקדם במסכת הרוחנית הכוללת ' ) ככתבה וכל שונה — ( ' אסורה בנגיעה , ואז היא רק התיחסות של קבלה שאינה מצדיקה ואינה מזמינה דיון חדש , אלא לכל היותר היא בבחינת פנייה לשוב ולקבל את מה שקיים מימים ימימה ; או שמא מהות היהדות מתגלמת במערכת רוח שומרת רציפות בתבניתה , אך משתנה בגילוייה המחשבתיים והמעשיים — ואזי יהיו הדיון וההתיחסות המחודשת בבחינת המשכה ט 8 חטת , מתאמת ומעמתת מול אתגרי רוח העולים מן המציאות ההיסטורית המתחד" ת . שתי תפישות אלו — קבלה או המשכה מפרשת — אכן סותרות זו את זו , וכל נסיון למזגן נידון לכשלון . ההכרעה לצד זה או אחר תקבע את אופי הדיון , מגמותיו ושיטותיו , וכיצד נתפסת סמכות משתתפיו , וכן את ההתי חסות אל המקורות מבחינת הגדרתם ( מה זכאי להיחשב כ'מקור , ( ' ומן הבחינה כיצד רואים אותם : אם כמשהו נתון — חטיבה מוגמרת ואחידה , או רצף יצירה על תמורותיו , המחושק בכוחה של מערכת מלכדת . מכך מתחייבת גם הכרעה לגבי...  To the book