בפתח הדברים

בעידן מסוכסך ודל ודאויות זה , יש — כמדומה — לפחות ודאות אחת , ודאות של המבוכה . הקיום האנושי הוצב בתקופתנו בפני אתגרים רבי עוצמה ואין לתמוה על ש"נעו אמות הסיפים , " אלא שהפעם לא "מקול הקורא" כי אם דולקא באפס קול , לאזי השתבשו כל המצפנים . עם זאת מצב המבוכה של דור יהודי זה הוא פאראדוקסלי למדי , שכן בתוך מעגלו שלו יושבו סתירות ונפתרו קושיות שגרמו למבוכות העבר : נוצרו תנאים של מיזוג התביעות הרוחניות של מסכת השקפות היהדות עם אפשרות מימושן במסגרת ממלכתית ריבונית ; נפתחו אופקים לאיחוי הקרע בין עם וארצו , קרע שהיה לא רק , ולא בעיקר , מטרד היסטורי מתחדש שוב ושוב , אלא שהיה גם מטרד רוחני , שכן בגינו חסרה בהוויית היהודי אותה תחושת 'שלנו' הנחוצה כמוקד הקיום הרצוף . והנה עתה נמצא אותו 'שלנו' גם למען היהודי בגולה — שאף באופק הווייתו אין הקרע בין העם והארץ עולה כממשות בלבדית ; נפתח הפתח לקיום יהודי יוצר ויוזם , לקיום שבו טעם המעשה ומשמעותו יעמדו בתוך תוכה של מערכת הרוח העצמית ולא יידחקו למעמד של תגובה — מאחרת תמיד — ונחותה לעומת יצירה עצמית יזומה , ואפילו היא חלשה . והנה , למרות היווצרות תנאים אלה ...  To the book