|
|
השלב הבא בהתפתחות הפסיקה הרבנית במצרים המודרנית בעניין הקראים משתקף בחליפת מכתבים מעניינת , שהתנהלה בשנת 1933 בין הרב בן ציון קואינקא מלשכת ה"ראשוךלציון" הרב יעקב מאיר לבין הדיין יהודה מסלתון , מהרבנות הראשית של קהיר . מן המכתבים עולה , כי את ההיתר לקראים לבוא בקהל נהגו חכמי מצרים להפעיל רק לגבי זוגות "מעורבים" שכבר חיו יחד למעשה , וזאת כדי להתיר בדיעבד את צאצאיהם מחשש " ספק ממזרות . " אולם , לחכמים אלו נודע , כי הרב מאיר הביע בעל פה את דעתו , כי ראוי להתיר לקראים לבוא בקהל גם לכתחילה . הם פנו איפוא לרב מאיר בשאלה : האם יוכלו לשלוח לירושלים צעיר קראי יחד עם ארוסתו ה"רבנית , " כדי שיוכנס שם בקהל ויינשא לבחירת לבו ? תשובת הרב קואינקא הייתה לאו חד משמעי . לדעתו , כובד המשקל של התקדימים מונע בהחלט מחכמי ארץ ישראל לקבל קראים לקהל . עם זאת , עודד הרב הירושלמי את עמיתו להישען על הפסיקה המקומית במצרים משנת תרע"ח 40 ולהשיא את בני הזוג בקהיר . דא עקא , שחכמי מצרים לא רצו לנצל אופציה זאת , הגם שהיטיבו להכירה ולא עירערו על תוקפה העקרוני . הסיבה לכך הייתה לא במישור ההלכתי אלא במישור הפוליטי חברתי -...
To the book |
|
|