|
|
בפרק הקודם ראינו כיצד הלכה ונוצרה בחיי יהודי מצרים הבחנה חריפה בין תחום החול לבין תחום הקודש . ראינו , שהאסטרטגיה שנקטו רבני מצרים בהקשר למגמה זאת הייתה כפולה . מחד גיסא : הימנעות מ"מלחמה בטחנות רוח , " היינו , מניסיון לשנות בתוקף פסיקה הלכתית את הווי החיים המודרני , ההולך ונרקם במצרים . ומאידך גיסא : טיפוח תחום מקודש , אשר בו יינתן ביטוי נאות למסורת ישראל ולערכיה . באופן כמעט מובן מאליו , נועד בית הכנסת להוות את המרחב המקודש הזה . מן החומר שלפנינו עולה , שחכמי מצרים בתקופתנו איבחנו שני אתגרים . האחד : הצורך בבקרה של מנהגים ופעילויות דתיות עממיות , המקובלים בקרב מגזרים אוטוכטוניים של יהודי מצרים . השני : הצורך לתת מענה לבעיות שמקורן באדישות או זלזול כלפי קיום התורה וערכיה מצד מגזרים אחרים בקרב יהודי מצרים , המושפעים מן התרבות האירופית וספיחיה . היחס למנהגים עממיים ולפעילויות דתיות עממיות בתקופה שבה אנו דנים , חלק ניכר מחכמי מצרים , ובכללם כל חכמיה 1 הבכירים , לא נולדו בה . עובדה זאת סייעה בידם להתייחס יחס ישיר וראשוני למנהגים העממיים האופייניים של קהילה זאת . חלק ממנהגים אלו מצאו חן בע...
To the book |
|
|