י. הקשרים הבינקהילתיים וההנהגה המרכזית

נקודת הכובד של החיים היהודיים בתפוצות הגולה השונות עברה אל הקהילה המקומית . האם פירושו של דבר שהעם התפזר לשרשרת של יישובים אוטונומיים , אומה מפוררת לקהילות שהדת והמסורת בלבד מקשרות בין בניה ומהוות את המכנה המשותף לכולם ? ההיסטוריה מלמדת אותנו שהמציאות הייתה שונה . במשך כל תקופת הגלות אנו עדים להתהוות ארגונים על קהילתיים שנוצרו הן כביטוי למורשת הקדושה והן כצורך מעשי . במאות הראשונות לספירה שמשה ארץ ישראל כמרכז דתי , שיפוטי ותחיקתי לתפוצות ישראל השונות . משפסקה הנשיאות ובטל הסנהדרין עבר המוקד לבבל והתרכז סביב הישיבות הגדולות וגאוניהן , על אף שהמרכז הארץ ישראלי המשיך לשמור על מידה גדולה של סמכות וקדושה . נסיבות היסטוריות גרמו במאות ה 10 וה 11 לירידת חשיבותם של שני המרכזים הללו . הידרדרות מצב הביטחון , תהפוכות פוליטיות והמחלוקות בין ראשיהם החלישו את הזיקה של תפוצות ישראל הרחוקות , ואף הקרובות יותר כלפיהם . כך נוצר הצורך בחיפוש אלטרנטיבות שיירשו את תפקידי ההנהגה המעשית , ואילו הקדושה הכרוכה בסמכות לא עברה למקומות אחרים . אגדת ארבעת השבויים , המסופרת בספרו של ר' אברהם בן דוד ( הראב"ד , ( ב...  To the book