ז. האכיפה והענישה

אכיפתם של החוקים , ההוראות האדמיניסטרטיביות ופסקי הדין בקרב הציבור היהודי הייתה בעייתית משום טבעה של המסגרת הוולונטרית בה חי . ההלכה הגבילה מראש את סמכות הענישה . ההוראה התלמודית , האוסרת על בתי הדין שמחוץ לארץ ישראל להטיל קנסות ולגזור ענישה גופנית , כבלה את ידו של ממסד הקהילה . לא כל שכן בנוגע לעונשים חמורים , כמיתה או קטיעת אברים . המנהיגות לא יכלה לעמוד בכך , וגאוני בבל כבר הורו על הצורך להטיל קנסות כדי לפצות את הנפגעים מתקיפה או מנזקים . כך גם נהגו ביחס לעונש המלקות , על אף שנמנעו מעונשי מוות . למעשה , בכל תפוצות ישראל בימי הביניים הונהגו דיני עונשין , הדבר נעשה בדרך של תקנת תקנות ואשכנז-צפון צרפת לא הייתה יוצאת דופן בנידון זה . ספרות השו"ת של תקופה זו מספרת על גורמים אלימים ופורקי עול שלא נמצאה דרך להתמודד איתם אלא על ידי עונשים . חכמי התקופה שהיו מודעים לאיסור ההלכתי , הגיעו לידי מסקנה שאין מנוס מ"צורכי השעה" ולא פקפקו בהנהגת הענישה . כך , למשל , ריט"ע חרד מפני אנרכיה ואובדן שליטה אם לא יינקטו צעדי עונשין מתאימים בכל תחומי החיים , ובמיוחד נגד ניסיונות להתחמק מתשלום מסים : "א"כ יפ...  To the book