ז. הזכות לשאת נשק

גידו קיש מתייחס בהרחבה לסוגיית הזכות לנשיאת נשק בימי הביניים : " הזכות לשאת נשק ( "Waffenrecht" ) מבוססת על מעמדו של הפרט בעיני החוק הציבורי ; במלים אחרות , זוהי זכות המוקנית לבעליה בשל חברותו בקבוצה חברתית , בגוף פוליטי , באגודה פיאודלית או במחוז שיפוטי מתאימים . זוהי זכות של כבוד והיא כרוכה בהשתתפותו במוסדות מסוימים הקשורים בשימוש בנשק . " בין "מוסדות" אלה מונה קיש שירות צבאי והשתתפות בקרבות כחלק מן הזכויות הפיאודליות , הזכות לדו קרב , כחלק מהפרוצדורה המשפטית המקובלת ; הגנה על קבוצות המוגדרות כחלשות 1 הוצאה לפועל של גזרי דין של בית משפט נגד עבריין שהורשע והזכות להגנה עצמית . "היכולת של אדם לשאת נשק , " מטעים קיש , "מובנה היה , בעיני בני ימי הביניים , עמדה של עדיפות על משוללי זכות . זכותו של אדם כזה התחברה אל הקונצפציה המדיאבלית של כבוד . 74 הוא נבדל מ'הבלתי מכובדים' שבחברה זו . " החוק הציבורי הבחין אפוא בצורה ברורה בין בני חורין לבין המשועבדים . ולכן היהודים שנמנו על הקבוצה הראשונה , על פי ההגדרה , היו זכאים לשאת נשק . אולם לא רק המעמד המשפטי סלל את הדרך ליהודים בתקופה זו לאחוז בנשק...  To the book