אלק ד' אפשטיין בין הירידה במוטיבציה להתפשטותה של הסרבנות שבירת המסגרת הנורמטיבית של מחויבות האזרחים לצבא בשנות התשעים

מערכת היחסים הייחודית בין מדינה , צבא וחברה אזרחית בישראל זכתה להתייחסות מחקרית ניכרת . נראה כי ניתן לסכם ולומר שבמהלך עשרות שנים הדגישו הסוציולוגים שני אספקטים מרכזיים בניתוח תחום זה : האחד — הצבא ויתר מנגנוני ביטחון נתפסו כחלק אינטגרלי של החברה כולה — מה שהביא להגדרת המנגנון הצבאי כצבא העם , כ'נכס אוניברסלי ממלכתי' בעל לגיטימציה של טובת הכלל , שנמצא מעל לכל ויכוח פוליטי ואידאולוגי . הגדרה זו מתיישבת עם חוק שירות ביטחון , שבכל גרסותיו חייב גיוס כללי שיצר עם במדים . כאשר כל אזרח הוא גם , הצבא מאבד את מקומו הנפרד במבנה החברתי והופך לבשר מבשרה של החברה כולה , והשירות בצבא , חוויה קולקטיבית כוללנית , הופך למרכיב מרכזי של התודעה האינדיווידואלית ושל הזהות האישית . מצד אחר — הודגש הצורך הקיומי לבנות עוצמה צבאית כתנאי הכרחי להרתעה הערבים המבקשים להשמיד את ישראל . במצב שבו הסכסוך הישראלי הערבי נתפס בלתי נפרד משגרת החיים החברתיים בישראל , ( Kimmeriing 1983 ) התחום הצבאי הביטחוני נתפס כ'תחום שבו הצלחה בהקמת מנגנונים היתה למעשה תנאי קיומה של המדינה' ( הורוביץ וליסק . ( 15 , 1972 התפיסה של צבא העם...  To the book