אורי בן־אליעזר החברה הצבאית והחברה האזרחית בישראל גילויים של אנטי־מיליטריזם ונאו־מיליטריזם בעידן פוסט־הגמוני

הנחה כי שלום אינו עניין של מנהיגים , של מדינות או של מעצמות בלבד , וכי מימושו תלוי בבני אדם וביחסים ביניהם , יש מקום לשאול אם החברה הישראלית בשלה , או שמא עדיין יש בה לגיטימציה לפתרונות צבאיים לבעיות מדיניות , מעטים על כך שבעשור האחרון — ויש שיטענו שבעשרים השנה האחרונות — מתחוללים שינויים של ממש ביחסה של החברה הישראלית לפרויקט הקרוי צבא ומלחמה . על רקע ההסכמים שנחתמו בראשית שנות התשעים בין ישראל למדינות ערב ולפלשתינים היו שניסחו שינויים אלה במונחים של מעבר מקולקטיביזם ממלכתי וריכוזי לאינדיווידואליזם או נאו ליברלי ( הורוביץ וליסק ; 156-153 , 1990 מייזלס ; 1993 הראבן ; 1999 , ( 1999 של חברה אזרחית המעדיפה את הכלכלה ואת התעשייה על פני המלחמה . ( Peied & Shafir 1996 ; Levi היו גם שטענו כי שינוי זה משפיע על צה"ל עצמו , הנעשה בהדרגה מצבא עם השקוד על מלחמות , לצבא שלום הלובש צורה של עיסוק בעל אפיונים הדומים לכל עיסוק אחר ( לב . ( Gal 1988 ; Cohen 1997 ; Gal & Cohen 2000 ; 1996 מהמחקרים בנושא זה היו שייכים למה שניתן לכנותו 'א פוריית אוסלו , ' שאכן התחלפה עד מהרה , עם התפרצותה של אינתיפאדה אל א...  To the book