מבוא לחלק הראשון

במשך שנים רבות התעלמה הסוציולוגיה הצבאית מהיות הצבא גורם פוליטי . התעלמות זו התבססה על הנחות יסוד שראשי הצבא עצמם בחרו לא פעם להדגישן להתפאר בהן , ולפיהן הצבא הוא פרופסיה מקצועית בעלת שליחות השקודה על מקצוענותה בלבד ועל שירות לכלל , ואילו את הפוליטיקה היא משאירה בידיהם של 1 האחרים . אלא שלמעשה התערבות צבאית בפוליטיקה היא תופעה שכיחה לאורך ההיסטוריה האנושית , ולא פעם הסתבר כי דווקא צבאות מודרניים משתמשים ביתרונותיהם כפרופסיה שאינה תלויה בלקוחותיה כדי לנסות ולהשפיע על הפוליטיקה על פי תפיסתם ולמען ענייניהם . הם עושים כן בין באופן ישיר , באמצעות הפיכות צבאיות וכינונו של משטר צבאי , ובין באופן עקיף , תוך הפעלת לחצים והשפעה על הדרג המדיני , מבלי להסתכן בהתערבות ישירה . את דימויו של הקצין כאיש מקצוע א פוליטי ניתן למצוא במשנתו של הוגה הדעות המפורסם קרל פון קלאוזביץ , שהאמין כי ניתן להפעיל צבא למטרות מדיניות כלליות באופן רציונלי ומבוקר , ובתוך כך להפריד בין האמצעים לבין המטרות , הווה אומר , בין עשיית המלחמה לבין ניהול השלטון . זה היה מפלט נוח למי שרצה לשכנע ניתן לסמוך על תבונת המנהיגים ועל הגיו...  To the book