עד לימיו של הרמב"ם התנהלה הפילוסופיה היהודית , מבחינה יהודית פנימית , כאילו על מי מנוחות . שום פילוסוף יהודי לא התייחס לפילוסוף יהודי אחר . הרמב"ם , ב"מורה נבוכים , " מזכיר , מלבד המקורות , רק פילוסופים יוונים וערבים . " גם ר' סעדיה גאון התפלמס בזמנו רק עם כאלה , שלדעתו כבר לא היו שייכים בעצם לחוגה של היהדות , כמו רויוי הבלכי והקראים ( ראה לעיל . ( אין שום התייחסות הדדית בינו ליצחק הישראלי , אעפ"י שמבחינה כרונולוגית היו בני זמן אחד . אחרי הרמב"ם השתנו הדברים מבחינה זו מן הקצה אל הקצה . התקיים חוג רמב"מי , התחולל פולמוס הרמב"ם ( במאה ה , ( 12 וכל הפילוסופים הבתר רמב"מיים עד קרשקש ואלבו נדרשו - לחיוב או לשלילה - לקודמיהם , ובעיקר לרמב"ם ולריה"ל . משפינוזה ואילך נעשית ההתמודדות הביקורתית עם הוגים יהודיים קודמים לחלק בלתי בפרד של ההגות היהודית . המימד הפולמוסי כשלעצמו אמנם אינו מאפיין מיוחד של הפילוסופיה היהודית . הוא חלק בלתי נפרד של הפעילות הפילוסופית בכללותה . ההתפלספות , בגין היותה נסיון של התמודדות אישית מאוד עם בעיות שונות , כרוכה בוויכוח עם דעות אחרות . כאן צויין בסך הכל ההיסט מפו...
To the book