פרק אחד־עשר תבונה והתגלות כשני כשרי־הכרה

באחד הפרקים הקודמים כבר הועמד הקורא על ההבדל העקרוני בין הפילוסופיה היהודית ( והערבית ) מצד אחד והפילוסופיה הנוצרית מצד אחר : הראשונה לא התגבשה בנוסחאות דוגמאטיות מחייבות כמו השניה . אך קיים הבדל ביניהן גם בסוגיה הזאת של תבונה מול התגלות . בשעה שאת מחשבת היהדות והאיסלאם בימי הביניים איפיינה הילכת האמת הכפולה לגווניה השונים ( כאן תוארו בעיקר הגירסאות , שהיו אופייניות לסעדיה גאון מצד אחד ולרמב"ם מצד אחר , ( נקטה הסכולאםטיקה הנוצרית בעמדה שונה . שלא כמו בהשקפות שתוארו לעיל , אין התבונה וההתגלות מתייחסות לאותם התכנים , כי האמונה מכירה בתחום של אמת על טבעית החסום בפני התבונה . לפיכך מקיפה האמת ההתגלותית בעצם יותר מאשר האמת התבונית . הן נמצאות על רמה שווה רק ביחס לאמת הטיבעית , ואילו האמת האחרונית , המיטאפיזית , העליונה , היא אמת של מיסתורין , שלתבונה אין דריסת רגל בממלכתה . אפשר לשרטט השקפה זו כדלקמן : לתפיסה הזאת היו אחר כך התפתחויות מעניינות בפילוסופיה האירופית , ובין היתר גם השפעות חוזרות על המחשבה היהודית , ובעיקר על פילוסופיית הדת היהודית במאה ה . 19 אחת המסקנות של השקפה זאת אומרת , ...  To the book