ה. הצטרפות לח"י למלחמה — כישלון אידיאולוגי?

רק ב 4 בינואר 1948 הודה לח"י בפומבי בפעולותיו נגד ערבים . היה זה לאחר ההתקפה על 'בית הסראיה' — בניין 'הוועדה הלאומית' של החוסיינים ביפו , ששימש מפקדה של הכנופיות באיזור . ברם , עדיין חייב היה להסביר כיצד עבר 'מחזית לחזית . ' בעבר , טען , 'לא ראינו בערבים אויבים , ראינו בהם לכל היותר יריבים . ' ... אלא שהיו אלה 'הסוכנים' הבריטים ו'משרתיהם , ' האפנדים הערבים , ש'התייצבר בין 'העם הערבי הפשוט' לבין העם העברי . ... ' לא נותרה ברירה אלא ... דרכם של החשמונאים באדום דרך המלחמה והכיבוש . ' לעומת זאת , התעודד לח"י בשל עמדת מנהיג מפלגת הוואפד המצרי , נחאס פשה , שהורה לא להתנדב למלחמה ביהודי ארץ ישראל ולא לתרום תרומות להצלת פלשתין , אלא למגר את ממשלת מצרים . המלחמה בארץ ישראל היא מלחמה דתית , וממנה יפיקו תועלת רק האימפריאליסטים . אמנם , יש ריכוז כוחות צבא בסיני , אך 'צבא האויבים שלנו מורכב מאנשים פרימיטיביים הפועלים לפי דחיפות רגעיות , ולכן לא יצליח בהתגוננות ממושכת . מפלה אחת יכולה לפוררם . ' בסופו של דבר , היתה זו הדינמיקה של המאורעות , ולא האידיאולוגיה — שלא קרמה עור וגידים — שהציבה את לח"י שו...  To the book