דימוי האידיאל של חיי־גיבורים

אין ספק שתאוות התחרות על מנת להיות ראשון במעלה שימשה בראשיתה של התרבות גורם יוצר ומעדן . בפרקי זמנים של תומת הלבבות כלב הילד ושל הלב המרגיש בכבוד המעמד , הבשילה תאווה זו את אומץ הלב של הגבר היהיר , שדבר של צורר היה בתרבות צעירה . יתירה מזו : במעשים אגוניים שבכל עת ובכל שעה , שתמיד הם מלאים הדרת קודש , צומחות ועולות צורות התרבות מאליהן , הולך המתפתח מבנה של חיי ציבור . חיי האצילים לבשו צורת מישחק מרומם של כבוד וגבורה . אבל מפני שדבר זה אינו נעשה ממש במלחמה המרה גופה אלא בשיעור מועט שבמועט , יש להחיותו בסיפור חיי חברה , שעיקרי נויו של ציבור בדוי . אי אתה כובש אלא את מיעוטו של כוח הדמים בצורות התרבות המעודנות . לפיכד מבקש תמיד רוח הציבור פורקן ביצירי הדמיון הנאים על חיי גיבורים , שכל ימיהם מלאים תחרות אצילית , שמתהלכים בעולם שכולו חזון של כבוד , מידות נאות ויופי . וכך משמש הרעיון בדבר מלחמות נדיבים אחד ממעורריה החזקים ביותר של התר בות . ומשנתפתח ונעשה שיטה של גבורת מלחמה , של מישחק שבציבור ושבמעמד של כבוד , ושל ציור מסיבות החיים בשירה , כגון דרך אבירי המערב שבימי הביניים או דרך הבושידו ...  To the book