יראת־כבוד של קדושה במישחק

נמצאת עומד כאן בעולמות , שספק אם יש בידר לבקוע ולהדור אליהם בעזרת כלי ההכרה של הפסיכולוגיה , ואפילו בעזרתה של תורת כוח הכרתנו . השאלות העולות ומתעוררות כאן נוגעות אל מעמקי תודעתנו . הפולחן הוא בגדר יראת כבוד עליונה וקדושה בתכלית . כלום ימיל הוא להיות עם זה גם מישחק ? דבר אחד ודאי הוא מתחילה : כל מישחק , בין של הילד בין של המבוגר , אפשר לקיימו בכובד ראש גמור . אך כלום אפשר להפליג בעניין זה ולפסוק , שבהתפעלותו הקדושה של מעשה שבקודש עדיין כרוכה איכותו של מישחק ? במידה מסוימת מעוכב כוח הבחנתנו על ידי קיפאון מושגינו המנוסחים . רגילים אנו לראות את הניגוד שבין מישחק לכובד ראש כמוחלט . אבל מסתבר שאינו נוקב ויורד לתכלית העומק . צא והרהר שעה קלה בחילוק זה . הילד משחק בכובד ראש גמור , ורשאי אתה אפילו לומר בכובד ראש של קדושה ; אלא שאגב מישחקו מוחוור לו , שמעשה מישחק בידו . הספורטאי משחק בכובד ראש של מסירות נפש ובאומץ של התלהבות , אלא שאף הוא מוחוור לו , שמעשה מישחק בידו . השחקן נבלע במעשהו , אף על פי כן הוא משחק ומכיר ויודע שהוא משחק . הכנר — באה עליו התרגשות של קדושה עליונה , הווייתו של עולם ש...  To the book