|
|
כמו כל ספרות מפותחת כך גם בספרות הישראלית , אנו מבחינים בין שירה ופרוזה , וגם כאן אפשר להראות שהשירה היא הקדומה יותר . ראשיתה של ספרות ישראל היתה בשירים , שבוצעו במקורם — כפי שמעידים כתובים רבים — מפי מקהלה עממית , ששרה אותם לצלילי מוסיקה ובלוויית מחולות . מן הזמירות המושרות הללו התפתח מאוחר יותר מעין דקלום , שביטל את הצורך בלחן . הפרוזה נולדה מאוחר יותר . מזמורי תהלים הושרו רובם ככולם בעיבוד מוסיקלי , בעוד ספרי משלי , איוב והחלקים הפיוטיים של ספרי הנביאים נועדו לדקלום -,ואילו הסיפור , ככל שניתן לומר לפי שעה , נשא אופי פרוזאי . בישראל , כמו בכל מקום אחר , נבדלת השירה מן הפרוזה מבחינת הנושא , דרכי ההבעה ובמיוחד המקצב . לסגנון השירי בישראל אופיינית ' תקבולת הצלעות : ' כלומר , היחידה השירית נחלקת בדרך כלל לצלעות רטוריות צרות וקולעות , שברוב המקרים מכילות מספר קבוע של מלים מוטעמות . על פי רוב , לכל שתי צלעות יש משמעות משותפת , הקושרת אותן יחד , בין שהן מקבילות זו לזו — ומכאן שמה של התופעה — ובין שקיים ביניהן קשר הגיוני אחר . יסודה של תופעה זו — הידועה גם מן הספרות המצרית , ובמיוחד הבבלית —...
To the book |
|
|