ך * שלהי מאי 1967 לא התנהלו עוד חיי היום יום בישראל m במתכונתם המוכרת , והוויית הכוננות השתלטה על הכל . מרבית האזרחים הזרים עזבו את הארץ ותיירים לא נראו בה . הגנים הציבוריים היו מצולקים בשוחות ותעלות , על השמשות הודבקו סרטים ורק תנועה דלילה ניכרה ברחובות . ככל שנמשכה תקופת ההמתנה כך הלכו ונמתחו עצביה של האוכלוסייה בישראל , שדאגה לגורל המדינה ולחייליה המגויסים . מדי יום נוספו ידיעות על תגבור הכוחות המצריים ועל מדינות ערביות שהכריזו על כוונתן לקחת חלק במערכה העתידית . שידורי הרדיו והעיתונים העידו על ההתלהבות למלחמה ועל תחושות הניצחון ברחוב הערבי , שניזון מההצהרות המתלהמות של מנהיגיו . "היעד היסודי שלנו יהיה השמדת ישראל , " הצהיר נאצר , והצהרות דומות נשמעו מפי מנהיגים ערבים נוספים . תגובותיה של ממשלת ישראל על כל אלה יצרו רושם של מבוכה ובלבול . הציבור המודאג ציפה למנהיגות סמכותית ודינמית שתשרה ביטחון על סביבותיה , ואשכול לא הצליח לענות על ציפיות אלה . הוא נראה בעיני רבים חסר ביטחון וחסר יכולת הכרעה . הביקורת בציבור על תפקוד הממשלה ועל הרכבה הלכה וגברה , והקיפה גם את חיילי המילואים שישבו מח...
To the book