פרק שלישי המדינה

257 המדינה היא ממשותה של האידיאה האתית – היא הרוח האתי בתור הרצון העצמותי , המחוור לעצמו , הגלוי , הרוח החושב את עצמו והיודע את עצמו והמבצע את אשר הוא יודע ובמידה שהוא יודע אותו . קיומה הבלתי אמצעי של המדינה הוא בנוהג , [ Sitte ] ואילו קיומה המתווך הוא בתודעתו העצמית של היחיד , בידיעתו ובפעילותו , כשם שתודעה-עצמית זו מוצאת מכוח הלך רוחה את חירותה העצמותית במדינה , בבחינת מהותה , תכליתה ותוצר פעילותה . הפנטים הם האלים הפנימיים , היותר נמוכים . רוח העם ( לדוגמה : אתנה ) הוא האלוהי היודע והרוצה את עצמו . דבקות [ Piet ? t ] היא רגש , חיים אתיים המכוונים על ידי הרגש . והמידה הטובה הפוליטית היא רצייה של התכלית הנחשבת ההווה-כשלעצמה-ובשביל-עצמה . 258 בבחינת ממשותו של הרצון העצמותי – ממשות שיש למדינה בתודעה העצמית הפרטיקולרית אשר הועלתה לכדי כלליות – המדינה היא התבוני כשלעצמו-ובשביל-עצמו . האחדות העצמותית הזאת היא תכלית עצמית מוחלטת ובלתי נעה , ובה מגיעה החירות לזכותה הנעלה ביותר , כשם שלתכלית מוחלטת זו יש זכות עליונה כלפי היחידים , וחובתם העליונה של אלה היא להיות חברים במדינה . אם מבלבלים בין...  To the book