|
|
158 קביעתה של המשפחה , בתור העצמותיות הבלתי אמצעית של הרוח , היא האהבה , שהיא הרגשתו של הרוח את אחדותו שלו , כך שהלך הנפש [ במשפחה ] הוא שליחיד יש תודעה-עצמית של האינדיבידואליות שלו בתוך האחדות הזאת , בבחינת מהותיות ההווה כשלעצמה-ובשביל-עצמה . לכן הוא איננו קיים בה כאיש עצמאי , אלא כבן המשפחה . תוספת . אהבה פירושה בכלל תודעת האחדות שלי ושל זולתי , כך שאינני מבודד בשביל-עצמי , אלא אני זוכה בתודעתי-העצמית רק באמצעות ויתור על היותי בשביל-עצמי ובאמצעות ידיעת-עצמי בתור האחדות שלי ושל זולתי , ושל זולתי ושלי . אבל האהבה היא הרגשה , זאת אומרת , החיים האתיים בצורתו של משהו טבעי . במדינה שוב אין הם בצורה הזאת . במדינה אנחנו מודעים לאחדות בתור חוק . במדינה התוכן צריך להיות תבוני ואני צריך לדעת אותו . המומנט הראשון של האהבה הוא שאינני רוצה כלל להיות אדם עצמאי בשביל-עצמי , ושאילו הייתי כזה , הייתי מרגיש לוקה בחסר ולא-שלם . המומנט השני הוא שאני זוכה בעצמי באדם אחר , שאני מקבל תקפות אצלו , והוא בתורו משיג זאת בי ואצלי . משום כך , האהבה היא הסתירה הכבירה ביותר . השכל איננו יכול להתירה , הואיל ואין דבר...
To the book |
|
|